|
(ע"ע 570/06 אגרון נ' כץ (ניתן ביום 14.10.07)[1])
פסיקה התקדימית שניתנה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בערעור על פסיקת בית הדין האזורי בירושלים, עב (יר') 3025/01 כץ נ' אגרוןמיום 23.8.06, קבעה כי עורכת דין מתחילה, שעבדה במשרד עורכי דין כשכירה, זכאית לתשלום עבור שעות נוספות שהשקיעה בעבודתה מעבר להגדרה המקורית של תפקידה. זאת, בהתאם לסעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951 (להלן: "החוק").
פסיקת בית הדין האזורי
למרות שבפסיקת הערכאה האזורית נזהר השופט אייל אברהמי מלקבוע קביעות כלליות בשאלת תחולת החוק על ציבור עורכי הדין השכירים, הוחלט, כי על פי עובדות המקרה כפי שהוצגו, לא חלים על העובדת אף אחד מהחריגים הקבועים בסעיפים 30(א)(5)-(6) לחוק, לפיהם אין לשלם שעות נוספות לעובדים בתפקידים הדורשים "מידה מיוחדת של אמון אישי" ו/או על עובדים שאין למעביד אפשרות לפקח על תנאי עבודתם. נהפוך הוא, בית הדין האזורי פסק, כי אותה עובדת לא נהנתה ממידה מיוחדת של אמון אישי בעבודתה, וכי המעביד פיקח בקפידה על שעות עבודתה ולכן היא זכאית לתשלום עבור שעות נוספות[2]. על קביעות אלו הוגש הערעור.
הנשיא אדלר: עו"ד ותיק לא "עושה טובה" כשהוא מעסיק עו"ד מתחיל
בפסק הדין בערכאה הארצית, שניתן פה אחד ואשר נכתב ע"י נשיא בית הדין השופט סטיב אדלר, נדחו כל טענות המערער, כולל, אגב, טענתו כי "עורך דין וותיק "עושה טובה" כאשר הוא מסכים להעסיק עורך דין מתחיל שתרומתו למשרד מזערית". נקבע, כי החריגים הקבועים בסעיפים 30(א)(5)-(6) אינם מתייחסים למקצוע או לסוג עבודה, אלא להסדר העסקה ולנסיבות ביצוע התפקיד. משמעות קביעה זו הינה, כי אי אפשר לקבוע באופן גורף כי כל עורכי הדין השכירים, באשר הם, עובדים בתפקיד הכרוך במידת אמון אישית מיוחדת שאינה ניתנת לפיקוח, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, לפי מבחנים, או סממנים, שפורטו בהמשך פסק הדין.
פסק דין זה הינו הפעם הראשונה בה מכיר בית הדין הארצי לעבודה בכך שעורכי הדין אינם מקשה אחת, וכי במקצוע עריכת הדין, כבמקצועות אחרים, קיימים הסדרים שונים על פיהם מועסקים עורכי דין שכירים, וכי על מנת לקבוע את מידת הפיקוח והאמון האישי של כל עורך דין, יש לבחון את ההסדר הספציפי בין עורך הדין השכיר למעבידו.
הסממנים לתפקיד הכרוך במידת אמון אישית מיוחדת שאינה ניתנת לפיקוח
בפסק דינו פירט בית הדין הארצי את הסממנים העיקריים לפיהם ניתן לזהות אם מידת האמון האישי ממנו נהנה העובד הינה בגדר "מיוחדת", וקבע כי יש לבחון את הדברים הבאים: האם העובד בכיר ומקבל שכר גבוה, האם יש לו נגישות למידע מיוחד או רגיש, או האם מוטלת עליו אחריות מיוחדת ולפיכך יש לו אפשרות להחליט באופן עצמאי החלטות חשובות, ליזום פעולות וסמכות לתת הוראות לעובדים אחרים. בדרך כלל, קבע בית הדין הארצי, עובד בעל הסממנים הנ"ל אמנם יעבוד שעות עבודה רבות יותר ובלתי שגרתיות אולם מתוקף מעמדו ומשכורתו, הוא ממילא אינו זקוק להגנתו של החוק.
במקרה דנן נקבע, כי המשיבה בערעור לא נהנתה מאף אחד מהסממנים שהוזכרו לעיל: שכרה היה נמוך, גבוה רק מעט יותר משכר המזכירה במשרד, היא לא היתה שותפה למידע רגיש במשרד, לא היתה לה כל אפשרות להחליט באופן עצמאי בתיקים בהם טיפלה ובוודאי שלא היתה עובדת בכירה.
כמו כן, דחה בית הדין הארצי מכל וכל את טענת המערער לעניין חוסר האפשרות לפקח על שעות עבודתה של המשיבה, לאחר שהוכח חד משמעית, כי המערער ואשתו פיקחו באופן קפדני למדי על שעות העבודה, אם דרך כרטיס נוכחות עליו חתמה המשיבה בהגיעה ובצאתה מהמשרד, אם דרך רישום נוכחותה בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט בהם הופיעה ואם על ידי מערכת האינטרקום המשרדית, דרכה יכול היה המערער להאזין לעבודתה של המשיבה באופן שוטף.
יוער, כי הלכה תקדימית זו עולה בקנה אחד עם גישתו הכללית של בית הדין הארצי בשנים האחרונות, המחיל באופן עקבי את החוק ואת הזכאות לקבלת תשלום בגין שעות נוספות על סקטורים של עובדים שכירים, כגון עובדי היי-טק ורואי חשבון, שעד כה קיבלו שכר "גלובלי"[3].
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
* עו"ד גליה אליהו התמחתה במשפט מינהלי והינה עו"ד במשרד עורכי דין שנהר-דולב, המתמחה בדיני לשון הרע, דיני תקשורת ובפרסומות. לאתר המשרד: www.shdlaw.co.il
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[1] שופטים: הנשיא סטיב אדלר, השופטת נילי ארד, השופטת ורדה וירט-ליבנה, נציג העובדים אורי ינאי ונציג המעבידים דוד רג'ואן. ב"כ הצדדים: בשם המערער – עו"ד יוסף ארנון, עו"ד אמיר שלום; בשם המשיבה – עו"ד מנחם שחק.
|